לעיתים אני מזהה שבתוכי נמצאות שתי ישויות המושכות לכיוונים סותרים.
האחת קוראת לי לשמר כל רגע וכל חוויה בחיי.
היא נפעמת מיופיו של הרגע, מעצמתו של הרגש.
היא מעוררת את הצד המודע והמשתף שבי לחלוק את החוויה עם אנשים אחרים.
לא יעלה על דעתה לאפשר לחוויה שחוויתי, פשוט לחלוף דרכי ולהיעלם לה.
לעומתה הישות השניה מודעת לכובד משקלן של החוויות של הזכרונות של המחויבות הזו לתעד ולשמר.
"דווקא מכיוון שהחיים יפים ומלאי הפתעות", טוענת היא בפני, "דווקא משום כך אסור לך להיאחז בכל חוויה ובכל רגע.
דווקא משום כך אסור לך להעמיס על עצמך את תפקיד התיעוד וההנצחה.
עלייך להישאר חופשיה פתוחה ומשוחררת, כדי שתוכלי לחוות את מה שהחיים מזמנים לך".
נדמה שהמטוטלת הזו לא מוכרעת ולא עוצרת לרגע.
והכתיבה?
מה מקומה בתנועת המטוטלת הזו? במאבק הזה שבין 2 הקצוות המנוגדים כל כך?
נראה שהדף הלבן מציע עצמו לכאן ולכאן.
"בואו אלי", הוא קורא למילים.
"התמקמו בי. השאירו חותם, רישום, מזכרת.
ספרו תעדו הנציחו עלי.
החוייה , האירוע, הזיכרון ישארו חרוטים בי.
הם יקבלו מקום, וממשות,
ופומביות לפי הצורך והרצון".
ומאידך פונה הדף גם לזה המבקש להשתחרר ולהיפתח.
זה המעוניין לפנות מקום לחוויות חדשות, זה מבקש לחיות את הרגע.
זה שאינו מבקש לשאת עמו בכל זמן נתון את מסע הזכרונות ההולך ומתרבה.
"השלך פה את מילותיך, לבן אני ורחב, ויש בי מקום.
תוכל לערום עלי את מילותיך ערימות ערימות,
או לפזרן ברחבי הדף בתנועה רחבה וחופשית .
השאר מילותיך על הדף, ושכח מהן.
נשום עמוק מלא ריאותיך-
התרגיש עתה כמה מקום התפנה בתוכך?
ואלו מרחבים נקיים וצלולים נפרשו בריאותיך ובראשך?"
וכך נותנת הכתיבה מענה לשתי מגמות סותרות זו את זו לכאורה.
ומאפשרת לנו לשמר מחד ולשחרר מאידך.
להישאר קשורים וניזונים לאשר היה בעבר- ולהיות פתוחים ומשוחררים להווה ולעתיד
לנהל שיח אישי ואינטימי עם עצמנו בלבד, ובו זמנית גם לשתף אחרים ולהעביר להם מידע ורגשות.