אל תדלגו על ההקדמות

רבים מאיתנו מדלגים על ההקדמות של הספרים ומתעלמים מההקדשה שכתב המחבר בתחילת הספר.
שהרי גוף הספר מתחיל בפרק הראשון ,וההקדמה היא לכאורה רק תוספת שנוגעת בספר ואינה חלק אורגני ממנו.
אבל עם השנים גיליתי שבחלק מהמקרים ההקדמה בעלת ערך לא פחות מהסיפור או גוף הספר עצמו.
יש הקדמות שאינני שוכחת גם אם לא אזכור לאחר זמן דבר מתוכן הספר עצמו.
משהו בהן נוגע בי, או משאיר בי את חותמו באופן כזה או אחר.
הפוסט הזה מוקדש להקדמות, ואציג בהמשך מספר הקדמות מיוחדות ומשמעותיות בעיני.

בספרו האוטוביוגרפי 'כאשר הייתי נער קטן' כותב אריך קסטנר:

"הקדמה לספר היא כה חשובה וכה יפה, כמו הגינה שלפני הבית.
ברור, יש ספרים ללא גינונת וספרים ללא קידומת. אבל, עם הקדמה, חביבים עלי הספרים יותר.
אני מתנגד שהמבקרים יתפרצו בעד הדלת ישר לתוך הבית. זה מזיק למבקרים ולבית. גם לדלת.
גורדי-שחקים בני שבעים קומה, נעשו במרוצת הימים להכרח. גם ספרים עבים, כבדים כלבנים.
אף-על-פי-כן מחבב אני מכל את הבתים הקטנים והחמימים,
עם פרחי אמנון-ותמר ודליות בגינה שלפני הבית, שביל קטן וקצר ושלוש-ארבע מדרגות עד הדלת והפעמון.
וגם את הספרים הדקים והנוחים, עם ההקדמה שלהם.
ייתכן ששורש הדבר נעוץ בכך, שגדלתי בקסרקטין למגורים, ללא גינה בכלל".

הדימוי המתוק של 'גינונת' ומדרגות בכניסה לבית, הולם מאד את ההקדמות של אריך קסטנר עצמו.

את ספרו של אריך קסטנר 'הכיתה המעופפת' קראתי עשרות פעמים.
מרטין,ג'וני ואולי הקטן היו לי לחברים. מר בק האהוב היה לי כדוד יקר.
ותמיד רציתי לבקר בקרון המגורים של יוסטוס הלא הוא מר 'אסור לעשן'.
אך בנוסף לכך,בזכות ההקדמה חשתי שזכיתי להכיר גם את אריך קסטנר , האיש שיצר את הספר הנפלא הזה.

הכיתה המעופפת-שני חלקים בהקדמה אחת

ההקדמה לספר הכיתה המעופפת היא ארוכה מאד ומורכבת משני חלקים.
בחלקה הראשון מספר קסטנר לקוראיו הצעירים, בחן ובהומור דק, כיצד עברו עליו הימים של כתיבת הספר.
הוא מספר כיצד עודדה אותו אימו לנסוע למקום מושלג כדי להצליח לכתוב עלילה חורפית.
הוא מתאר את הדשא והפרפרים, ומספר על חבריו החדשים,פרפר גדול ויפה בשם שבתאי, ותיאודור השור שמלחך דשא, תיאור קולח וקליל לכאורה אך יש בו כל כך הרבה,
יש בו קשר חם עם אמא אוהבת ובעלת תושיה, יש בו אהבת טבע ובעלי חיים, ויש בו שיתוף הקוראים לגבי הקושי וההשקעה שכרוכים בכתיבת ספר.
וכל זאת ללא מילה אחת של הטפה או התחסדות.

בחלקה השני של ההקדמה משוחח קסטנר עם קוראיו. ומשתף אותם במחשבותיו על שנות הילדות.
הוא מתרעם על אותם המבוגרים הסבורים ששנות הילדות הן שנים נטולות כאב של שמחה מתמדת.
בהקשר זה הוא מציג בפני הקוראים את ג'וני , גיבור מרכזי בספר שבהוא כותב, שחייו אינם קלים כלל.
קסטנר פונה אל קוראיו הצעירים ומבקש מהם שיתחזקו וישמרו על עצמם.
השיח הזה אף הוא אינו דידקטי ומטיף אלא נכתב בגובה העיניים כשווה אל שווים.
בכך הוא מזכיר מאד את ההקדמה של אנטואן דה סנט אכזופרי לספרו הנסיך הקטן , שעוד אקדיש לו פוסט נפרד.

מחר אשכים לקום וסוף סוף אתחיל בסיפורי

את ההקדמה לספר חותם אריך קסטנר במילים :
"מחר אשכים לקום וסוף סוף אתחיל בסיפורי. אמי כתבה אתמול ושאלה האם התקדמתי בו"
משפט כל כך אותנטי וחברי. כאילו לקוח מתוך שיח חי בין הכותב לקוראיו.

בזכות השוליות-חשיבה אחרת

ספרה של איריס פרוש ' נשים קוראות' צד את עיני בגלל שמו. חשבתי שיעסוק במאפייני הקריאה של נשים.
עלעלתי בו וקראתי ברפרוף את ההקדמה.
קראתי ונשביתי.

בהקדמה מסבירה המחברת את הרעיון המרכזי של ספרה.
היא מסבירה שהעובדה שבמאה ה 19 היו הנשים בשוליים מבחינת ההשכלה המסודרת, היא זו שנתנה להם את החירות שיש לאלו אשר נמצאים הרחק מאור הזרקורים ומעיניים בוחנות.
לטענת המחברת בזכות זאת היה להן חלק מרכזי בהפצת רעיונות ההשכלה והציונות.
דווקא עובדת היותן שוליות, היא שאפשרה לנערות ולנשים לקרוא חומרי קריאה שונים ולהיחשף לרעיונות המהפכניים.
באופן ציורי מתארת המחברת את הנערה אשר עוזרת לאמה בעבודות הבית בעוד אחיה לומדים ומשכילים בישיבות.
היא מתארת את הרוכל שמחביא תחת הכלים שבעגלתו, ספרים שונים ו'אסורים'. האם שולחת את בתה למסור לרוכל כלים לתיקון או לקבל ממנו סחורה, וזו מנצלת את ההזדמנות כדי לרכוש ממנו את אותם ספרים בכמה פרוטות שהשיגה.כך נחשפו הנערות היהודיות לחומרי קריאה שונים, כולל חומרים ציוניים ורעיוניים, מבלי שאיש מפקח אליהן ובודק אותן, בעוד אחיהן הלומדים בישיבות בילו את שנות הנעורים תחת עיניים פקוחות ומפקחות של ההורים והרבנים, אשר בדקו וצנזרו עבורם את חומרי הקריאה.

החידוש שבראייה הזו הקסים אותי. וגרם לי להרהר בו שוב ושוב.
למרות שהספר התייחס לנשים במאה ה 19, הרי שהרעיון שבו האיר תחומי חיים שונים, ביטא במילים ונתן תוקף למחשבות שחלפו בראשי לא פעם בעבר.

ההקדמה לספר שקט- תמונה מצוירת במילים

כך קרה לי גם עם הספר 'שקט' שכתבה סוזן קייס. הספר בא להאיר את כוחם של אנשים השקטים והמופנמים.
להציע התייחסות אחרת ומעצימה לאנשים כאלו, בעולם שהוא כל כך מוחצן, עולם שבו אתה נדרש להרים את קולך,
לדבר ולספר בשבח עצמך כדי להתקדם.
מדובר בהקדמה ארוכה מאד- בת 16 עמודים. ובה 3 חלקים. אשתף אתכם בחלק הראשון הפותח של ההקדמה.
הוא זה שנגע ללבי, ותפס אותי בעוצמה.
סוזן קיי פותחת בסיפורה המוכר של רוזה פארקס. האשה השחורה שסירבה לקום ממקומה באוטובוס בארהב של שנות ה 60.
התעקשותה ומשפטה הובילו לגל מחאות והיו לסמל המאבק לשוויון וחירות אמיתיים בארה"ב. סוזן קיי מציירת במילותיה תמונה בה עומדת רוזה פארקס לאחר משפטה, שותקת, למול קהל של 5000 איש המעריצים .
זו היא תמונה חזקה מאד שממחישה רעיון שנדון במשך ספר שלם.
(בהמשך ההקדמה מרחיבה הכותבת לגבי התיאוריה, ובחלקה השלישי מביאה סיפור חזק ומרשים מנסיונה האישי. אך לא ארחיב פה.)

• 

• 

מתוך מסע יצירתי-הקדמה שהיא הקדשה

גדעון עמיחי הוא יוצר ומרצה מצליח מאד בתחום ה"יצירתיות וחדשנות בעסקים".
ספרו "לא לא לא לא לא לא לא כן, מסע יצירתי " הוא ספר אלבומי.
הוא מכיל תמונות רבות גדולות ואיכותיות , פרי מסעו היצירתי של המחבר לאורך השנים.
הספר יפהפה והטקסטים הקצרים הנלווים כתובים בפשטות, מרעננים ומעוררי השראה.
זוהי ההקדמה-הקדשה שכתב המחבר:
"במשך שנים כשהיו שואלים אותי מה ההורים שלי עושים, הייתי עונה:
אמא עקרת בית ולאבא יש עסק של ציוד לגני ילדים.
רק בשנים האחרונות תפסתי את הטעות שלי.
אבא היה יזם שהמציא ופיתח ובנה ממש במו ידיו אלפי צעצועים.
אמא היתה המנהלת הקריאייטיבית הראשונה שלי.
הספר מוקדש להם"

ההערכה וההוקרה של המחבר להוריו, שבאה לידי ביטוי בשורות הבודדות והקצרות הללו, ריגשו אותי מאד.
הוריו מייצגים עבורי דור שלם של אנשים חרוצים, יצירתיים , מתמידים ומסורים,
שחיו חיים פשוטים ,עבדו ועמלו , כדי לפרנס משפחה ולגדל את הדור הבא.
בעולם שלנו המוחצן והקרייריסטי, יש שם וכותרת מהוקצעת לכל מסלול מקצועי שבוחר אדם כדי להביא לידי ביטוי את חלומותיו ולממש את כשרונותיו.
האנשים ההם, בני דור ההורים לא זכו ליוקרה, לחשיפה ולהצלחה פומבית, אבל הם אלו שזרעו במקרים רבים
את הזרעים בתוכנו, באהבה שנתנו לנו, בביטחון, ובהשראה שקבלנו מהם.

תודה נוספת כותב גדעון עמיחי בדף נפרד:
"תודה מיוחדת לכל אלו שבמשך השנים אמרו לי "לא", ובמיוחד לאלו שעוד יגידו ".
אהבתי את הרעיון שאנו צומחים ומתפתחים לעיתים דווקא בזכות הדלתות שנסגרו בפנינו .
הההבנה שהדלתות הללו הן אלה שדחפו אותנו למעשה להמשיך להשתדרג ,להשתפר ולדייק את עצמנו.
בגוף הספר מספר הכותב מנסיונו האישי בנושא זה.
המשפט הקצר האחד שלפני גוף הספר מעביר באופן חד את המסר, ומעורר לחשיבה. אימצתי לעצמי אותו, ואני משננת אותו בעיקר כשדברים לא מסתדרים כפי שהייתי רוצה.

• 

• 

נשומה'לה-הקדמה שמעלה בי דמעות.

בשני ספריה של ד"ר רחל נעמי רמן, 'חכמה משולחן המטבח' ' וברכות סבי' מרוכזים סיפורים שצברה מנסיונה האישי המקצועי , החל מראשית דרכה כרופאה צעירה שנות ה 60, ולאורך 35 שנה.
בשתי ההקדמות מוזכר סבה כגורם משמעותי בחייה, ובהחלטות שקיבלה לאורך השנים.

סיפור אישי כהקדמה

הספר 'ברכות סבי' כולל סיפורים שמכולם עולה החיבור בין המקצועיות לאנושיות החמה.
בכולם יש ברכה שמביאים אנשים זה לזה. ברכה שנמצאת בין רופא מסור ואנושי למטופליו.
ההקדמה לספר הזה פותחת בסיפור אישי.
המחברת מספרת כיצד בהיותה בת ארבע, העניק לה סבה כוס ובה אדמה שבתוכה טמון זרע.
סבא לא אפשר לה להתייאש , ועודד אותה להמשיך ולהשקות את האדמה בסבלנות ובהתמדה עד שיום אחד
התחולל הפלא הקסום, ושני עלים ירוקים קטנטנים נבטו מתוך האדמה.
את ההקדמה הזו קראתי לפני עשור בוודאי, ועדיין מהדהד באזני קולו החם של סבא אומר לנכדתו בת הארבע
"סבלנות, נשומ'לה, סבלנות".
מכאן יוצאת רחל רמן לתיאור מרגש וקולח של תפיסת עולמה, לגבי הברכה שיש בקשר אמיתי בין בני אדם.
היא שוטחת בפני הקוראים תפיסת עולם שזרעיה הוטמנו בנפשה עוד בילדותה המוקדמת על ידי סבה.
בסיום ההקדמה היא מצטטת את דבריו של סביה טרם לכתו לעולמו- והיא אז ילדה כבת 7 בלבד.
"אני הולך למקום אחר, נשומ'לה, קרוב לאלוהים…..
אבל אני אסתכל עלייך מלמעלה, ואברך את מברכייך".
"כמעט חמישים וחמש שנה עברו מאז וחיי בורכו על ידי אנשים רבים" היא כותבת "בכל אחד מכם נמצאת ברכת סבי".
קשר בין סבא לנכדתו תמיד מרגש אותי מאד. אני עצמי זוכרת באהבה ובגעגוע את סבי ז"ל שנפטר בהיותי רק בת 9.
בהקדמה הזו עולה בצורה כל כך מזוקקת , דרך דמותו של הסבא, כוחם של אהבה, של פדגוגיה במיטבה ושל חוויות ילדות מוקדמת כמעצבות את חיינו.

• 

• 

מקווה שהשתכנעתם..

אני מזמינה אתכם , רגע לפני שאתם מתחילים בקריאת הספר, או אולי דווקא כשאתם מסיימים לקרוא ספר
להקדיש דקות ספורות לקריאת ההקדמה או ההקדשה שכתב הסופר.
לעיתים תמצאו שם הרבה רגש, ערך, או מידע משלים.