כשהייתי נערה, הכירה לי אמי את ספרו של רבירנדאת טאגור המשורר והפילוסוף ההודי.
עיינתי בו מידי פעם. לא הבנתי את כל מה שקראתי אך אהבתי את הניחוח הקסום של הפואטיקה,ואת השפה הגבוהה. חשתי שאני אוחזת בידי קלאסיקה.
שנים רבות לא עיינתי בו אך שמו נשאר צרוב בתודעתי כחלק מהרקע התרבותי של חיי ממש כמו הנסיך הקטן או שירי זלדה המשוררת.
לפני כ 12 שנים עבר אבי ז"ל אירוע מוחי. מאז נהגתי לבקר בביתו שברמת אביב בקביעות במשך כעשור. אחת לשבוע ירדתי מהאוטובוס וחציתי את הכביש בצומת הרחובות חיים לבנון וטאגור. השמות הללו נהיו שגורים על פי כחלק משגרת חיי. לא נתתי דעתי עליהם, אך מדי פעם הזכרתי אותם כדי להדריך מישהו שהתקשה להתמצא, או לבקש מהנהג שיעצור לי בתחנה הנכונה.
באחד הימים הגעתי לאבי אחרי מפגש מקצועי שהתקיים לא הרחק מביתו. הפעם הגעתי לצומת לא מהכוון אליו אני רגילה להגיע אלא מהצד הצפוני של הרחוב, מהכוון ההפוך.
צעדתי לי נינוחה ברחוב חיים לבנון נהנית מהmצעידה, ומהאיזור המוכר. התקרבתי לצומת, ולפתע האירה בי התובנה. רחוב טאגור. רחוב רבירנאדאת טאגור. הרחוב קרוי על שמו של המשורר שכל כך מוכר לי. "איך לא חשבתי על זה קודם?" שאלתי את עצמי. "איך ייתכן שעברתי פה שבוע שבוע, ראיתי את השם כתוב למול עיני ולא קישרתי בין השניים?".
האירוע הקטן הזה הסעיר אותי ועורר אצלי שאלות רבות. איך יכול להיות שחלפתי במשך שנים על פני השלט הזה ולא התעורר אצלי הזיכרון? איך ייתכן שהזכרתי כל כך הרבה פעמים את השם טאגור ולא קישרתי בכלל לשם המשורר שהכרתי כל כך טוב? השאלות הללו הטרידו אותי והקדשתי לכך מחשבה רבה.
הבנתי דבר מעניין, מה שקרה הוא שהגעתי לצומת מכיוון שאיני רגילה בו. חרגתי מהשגרה. השינוי הזה גרם לי להתבונן באור חדש על השלט, ולפתע התרחש החיבור בין המידע שהיה מצוי רדום במוחי לבין מה שעיני רואות . אני יודעת שכך מוחנו עובד, ומלמדת בסדנאות שלי את טכניקת 'ההזרה' שמזמינה אותנו להתבונן על דברים בשגרה מזווית שונה (התייחסתי לנושא זה בפוסט היישומי על כתיבה מתוך שגרה .) היתה זו התנסות מרגשת ומרעננת עבורי לחוות כהפתעה מוחלטת דבר מה שאני מודעת אליו ומלמדת אותו בתיאוריה ובמעשה בהקשר של הכתיבה.
והרי הדבר נכון לגבי חיינו בכל הרבה אופנים. אנו נושאים עמנו כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה מראות ,שמות, חוויות ורעיונות. אם היינו מודעים לכל אלו בכל רגע נתון, לא היינו יכולים להתרכז או להתמקד במה שאנו חויים בהווה. היינו מוצפים ומבולבלים. והיה קשה לנו לתפקד. לכן חלק גדול מכל המידע הזה שוקע רדום במוחנו. כשאנו עושים משהו בצורה שונה ממה שאנו רגילים אליו, כשאנו מתבוננים על משהו מוכר מזווית לא רגילה, לא רק שאנו מבחינים פיזית בדברים חדשים, אלא שמשהו במוחנו מתעורר.
חשבתי גם על נושא 'הזכרונות' שיוצא לי לעסוק בו הרבה גם במסגרת הסדנאות שלי. חשבתי על כל הדברים שמצויים אי שם בתוכנו. רבים מהם אלו זכרונות רדומים או חבויים, אבל הם קיימים. הם חלק ממי שאנחנו וממה שאנחנו. שום דבר לא מתפוגג ונעלם. הרבה דברים שאיננו זוכרים כלל יצוצו מתישהו במהלך חיינו ויחברו אותנו לעבר, לאנשים ולאירועים שלכאורה אינם עוד חלק מחיינו, אך מסתבר שהשאירו בנו משהו מעצמם. בפוסט אחר שכותרתו על כתיבת זכרונות ועגבניות מתגלגלות תוכלו לקרוא כיצד זכרונות מתעוררים בזכות טריגרים שונים ומופיעים לעיתים בהזדמנויות לא צפויות.
שמות רחובות הם מה שמכונה 'סוכני תרבות'. כלומר הם משמשים דרך בלתי אמצעית להנכיח מושגים, אירועים מקומות ודמויות שהממסד מעוניין לתת להם מקום בתודעתנו התרבותית.
ממש כמו לגבי הבולים המודפסים, שטרות הכסף, וסמלים שונים, מושקעת מחשבה רבה בבחירת שמות הרחובות. השמות הנבחרים הם בו זמנים גם מבטאי התרבות וגם מעצביה.
התודעה התרבותית שלנו נבנית הודות ללמידה מסודרת והקניה מכוונת בבית ההורים, במוסדות החינוך ואח"כ גם באקדמיה ובלמידה עצמית. אך לא פחות מכך אנו ניזונים ממה שאנו קולטים באופן לא מודע דרך חושינו. גם אם איננו מתעכבים לשאול את עצמנו על שם מי רחוב זה או אחר, או מי היא הדמות שעל השטר הרי שהעין קולטת, והמוח רושם לעצמו. השמות הדיוקנאות הנופים כל אלו נהיים חלק ממאגר מידע שבמוחנו. כשבעתיד נפגוש דבר מה הנוגע במשהו מכל אלו, הוא יפגע באיזושהי נקודה מוכרת בתודעתנו וייוצר במוחנו קישור .
כיום כשאני חולפת, לעיתים רחוקות, על פני הצומת ההיא, מעלה אצלי מראה השלט הן את זכר ביקורי אצל אבי, והן את ההרהורים הללו, על סופרים ומשוררים שהם חלק ממי שאנחנו, ועל הדינמיקה המרתקת של הזכרונות. על הריקוד שבין המודע והתת- מודע, ועל החשיבות שביציאה מהשגרה והאוטומציה שלנו.
נסו מידי פעם להביט בשמות הרחובות דרכם אתם עוברים .מעניין מה תגלו ואיזה מחשבות או רגשות יצופו כתוצאה מכך.
אם תרצו לכתוב בהשראת שמות רחובות וצמתים, היכנסו לפוסט היישומי כתיבה בעקבות צומת רחובות.
שם תמצאו הצעות לכתיבה "בעקבות מפגש רחובות."
2 מחשבות על “חיים לבנון פינת טאגור-”
אכן את נוגעת בנקודות חשובות מאוד המאפשרות לנו ליצור" יש מאיין" או להאיר על התאים החשוכים במח שלנו , מן הסתם , לא להגיד כל פעם לא זוכר או משפט דומה.
תודה רבה לך.
תודה חביב. היקר. המנגנון של שכחה וזיכרון, הוא אכן מופלא.. ורבות הדרכים לעורר גם זכרונות חבויים או נשכחים.