הבבושקות אף פעם לא דיברו אלי. הן נראו לי זרות ומצועצעות.
והנה לפני כ-12 שנים, נסעה בתי בשליחות לאוקראינה והביאה לי משם סינר בדוגמת בבושקה ומגנט תואם למקרר.
מאותו הרגע התחלתי לפגוש את הבבושקות בכל מקום וגם לחפש אותן.
לאט לאט נוצר לו אוסף מגוון- בבושקה סרוגה ובבושקה תפורה, חותמות ליצירה וחותכנים לעוגיות, בבושקת עץ צבעונית ובבושקת עץ גולמית. כפתורי בבושקה קטנים וקופסאות פח זו בתוך זו.
משהו באביזר המסורתי, הכפרי, הנשי הזה תפס אותי ונשא אותי למחוזות של רגש ודמיון.
במקביל אספתי לי גם טקסטים מגוונים שעוסקים בבבושקה כמטאפורה וכסמבול.
הבבושקה- אורחת קבועה בסדנאות הכתיבה
וכך החלטתי להקדיש לבבושקה מפגשי כתיבה בסדנאות שלי.
בחנות קטנה בדרום תל אביב רכשתי לי בבושקות מעץ גולמי שאינו צבוע. הבאתי אותן למפגש והמשתתפים נתבקשו לכתוב כתיבה חופשית בעקבות הבבושקה או להיעזר במשפטי מפתח שהדפסתי עבורם. לא שיערתי לעצמי איזה עושר של רעיונות יעלו מתוך ההתבוננות בהן, ולאיזה עומק הן תיקחנה את האנשים.
לפני כל ממשתתף הונחה בבושקה גולמית. היה יפה לראות כיצד אנשים שונים הגיבו בצורות שונות לבבושקות שהונחו לפניהן.
יש מהמשתתפים שפתחו את הבבושקה וסדרו את כל הבובות בשורה בסדר עולה או יורד.
יש שפתחו ופזרו על השולחן את החלקים.
יש שפתחו אותה וסגרו ושוב פתחו וסגרו.
יש שהשאירו אותה סגורה וחתומה ורק התבוננו בה.
ואני, ישבתי לי במפגשים הללו מתבוננת במשתתפים סקרנית לדעת מה חולף בראשם, אלו מילים ימלאו את הדפים בעקבות הבבושקות הללו.
החלטתי להביא לסדנאות דווקא בבושקות גלמיות שאינן צבועות מתוך מחשבה שהמקום הנקי והריק יפתח מרחב לדמיון ולפרשנויות.
מסתבר שהיתה זאת בחירה מוצלחת. החפץ החשוף, העירום, הגולמי הזה הביא איתו את כל הקונוטציות של הבבושקה המסורתית, אך גם שיחרר את המחשבה והדמיון לעולמות תוכן אחרים לגמרי ואישיים לגמרי.
טקסטים עמוקים ומלאי רגש נכתבו לצד טקסטים חינניים מלווים בקריצה והומור. שוב נכחתי לראות עד כמה חפצים יכולים לעורר אותנו לכתיבה, ולגעת במקומות לא צפויים ומלאי רגש.
(לכך הקדשתי גם פוסט נפרד "כתיבה בעקבות חפצים".)
באחת הסדנאות השתתפה אמא ששאלה את עצמה בעקבות הבבושקה, איך נכון לסדר את ילדיה לצילום משפחתי, שכן הבן הבכור הוא הגדול, אך אחיו הצעיר גבוה ממנו..ֻ
משתתפת אחרת הגיעה למפגש ישר מסדנת הרזיה שהלוגו שלו הוא הבבושקה. היא שיתפה אותנו בהתמודדות שלה להסרת השכבות והקילוגרמים.
שני הטקסטים עוררו צחוק וגם הזדהות אצל שאר הנשים בקבוצה.
בסדנא אחרת ישבה אחת המשתתפות ולא נגעה כלל בבובה. בתחילה חשבתי שהיא מתקשה להתחבר לנושא, אח"כ הבנתי שהיא פשוט שקועה במחשבות. החפץ הפשוט , הנעול הזה שבתוכו שכבות שכבות של דמויות, החזיר אותה ליום פטירתו של אביה, ולשאלת מערכות היחסים. עד כמה עלינו לפתוח ולאוורר ועד כמה נכון להשאיר דברים חתומים וסגורים בתוכנו. הטקסט העמוק שכתבה העלה אצל כולנו שאלות ומחשבות.
ועוד שמענו טקסטים וחשבנו על אימהותנו וסבתותנו שאנו נושאים בתוכנו, ועל הדמיון וגם השוני שבין הדורות, ממש כמו בין הבובות השונות שבתוך הבבושקה.
בסדנת עמיתים של לפידות , שררה דממה בחדר , ורק צרימה נשמעה, כשאחת המשתתפות נסתה לפתוח את הבבושקה שבידה.
הצרימה הזו נכנסה לאחד הטקסטים והעלתה את השאלה האם חייבים להיות דיסוננסים או צרימות כשאנו נפתחים או במעבר בין הדורות.
לא אחת אני מתבוננת בבבושקה ושואלת את עצמי את מי מייצגת הבובה הכי פנימית? זו הפיצפונה שאינה נפתחת. האם היא מייצגת את 'האם הקדמונית' ? הסבתא רבתא רבתא רבתא שבתוכי, ואני למעשה הבובה החיצונית מקפלת בתוכי את הדורות שקדמו לי? או שמא להיפך אני היא ה'פנימית' הרכה הצעירה, עטופה באמי ובסבתי ובאם סבתי?
ונדמה שאין תשובה אחת נכונה. האמת היא גם כך וגם כך. אנחנו נושאות בתוכנו את האמהות שקדמו לנו. אך גם הן נושאות אותנו , מהן אנחנו צמחנו.
המשורר אלישע פורת בשירו "פחיתה" מתאר כיצד עם הדורות שעוברים נשאר פחות ופחות ממנו.
"עם אשתי אני חולק בילדי
בנכדי אני שותף זוטר
בניני יש לי שמינית ומטה…."
גם זו מחשבה שקשורה איכשהו בבבושקה שבתוכה בני דמותה ההולכים ומצטמצמים מבובה לבובה.
ואני חושבת לעצמי על הצער שמצוי בשורות האלו, אבל גם על כך שזו דרכו של העולם. ושיש משהו אנושי בהשלמה ובקבלה של העובדה שזה כך.
בנוסף אני מזכירה לעצמי שאפשר גם לראות את היופי והעושר בעובדת ההתמעטות שלנו ככל שחולפים הדורות שאחרינו. כי בכל דור ודור יש התעשרות והתערבות של אנשים אחרים ושונים. וצאצאי צאצאינו נושאים בתוכם משהו ממי שאנחנו היינו אבל הם גם מכילים בתוכם תכונות ויכולות שלא היו בם אילו רק אנחנו היינו מטביעים בם את חותמנו.
יעל קלו מור הקדישה שיר נפלא לבבושקות. השיר לקוח מתוך ספרה 'מאיפה את מתחילה'. בשיר היא מתייחסת לשכבות ההגנה ולמחסומים שאנו עוטות (ועוטים) על עצמנו המהלך החיים, ועל התהליך של הסרת השכבות הללו וחווית הגילוי העצמי המרגש כשאנו מעזות להתקלף מאותן השכבות.
בדומה לכך כותבת שמרית אור בשירה היפהפה משנה לשנה. "משנה לשנה אני נחשפת והולכת" . שיר שהולחן ומושר על ידי יהודית רביץ.
לאחרונה חגגו לי בנותי יום הולדת בסופ"ש מפנק. ה'לוגו' שהן בחרו לסופ"ש היה של בבושקה מתוקה שעיצבה בתי הדסה והוא הופיעה על כל קופסא או מעטפה שהכינו הבנות.
הן אפילו הזמינו עוגיות מעוצבות בצורת בבושקה. (מלאכת מחשבת של תמר אלון). היו בכך הרבה מתיקות ויופי ושמחה, אך מעבר לכך הרב דוריות הנשית, שמייצגת הבבושקה באמת עטפה אותנו לאורך השבת. היינו שם בצימר 3 דורות- אני ובנותי ונכדתי. אך יחד איתנו שרתה שם דרך הסיפורים והזכרונות גם דמותם של אמי ושל סבתי ודודותי.
מעבר להנאה ולשמחה. מעבר לזמן האיכות המשותף. היה בתחושת הרצף וההמשכיות בכך משהו מחזק ועוטף ועמוק. תחושה של חיבור שהוא מעבר לזמן או לשייכות הדורית.
בתמונות מעל-העוגיות של תמר אלון וקופסת הברכות מאוירת בבבושקה .
שירה הנפלא של דליה קווה- כמו בבושקה רוסית, ליוה אותנו לאורך השבת ובאלבום שהכינו בנותי למזכרת..
העוגיות הקסומות של תמר אלון היו הפתעה יפהפיה.
לחיי החיפוש והגילוי העצמי. לחיי העברה בינדורית. לחיי היכולת לשמור סוד וגם לחלוק סודות, ולחיי הכתיבה והיצירה.- תודה לבבושקות שמביאות איתן את כל אלו.
1 מחשבה על “בבושקות”
טל גיסתי היקרה!
מאוד נהנת לקרוא את הפוסטים שלך.
חג שמח וכשר לך ולמשפחה המקסימה שלך
באהבה יפה