מבין הנושאים השונים בסדנאות אני אוהבת מאד את המפגשי "כתיבה בעקבות חפץ" בהם מתבקש כל משתתף להביא עמו חפץ שהיה רוצה להתייחס אליו בכתיבה.
חפצים הם חלק בלתי נפרד מנוף חיינו החל מרגע לידתנו ולאורך כל החיים.
הם מעצבים את האווירה שסביבנו הם משמשים אותנו, הם מהווים דרך להביע רגשות ולשמור על קשר,
אם מזכירים לנו רגעים, אנשים וחוויות.
מי מאיתנו אינו משקיע זמן ברכישת חפצים, בתיקונם, במחשבה האם לשמור או לזרוק או לתרום חפץ זה או אחר?
יש וחפצים מסוימים שימושיים מאד .אחרים מהווים "סמל סטטוס" או מבטאים שייכות למעגל חברתי, תרבותי מסוים.
יש חפצים שהיו שימושיים בעבר ולא עוד. ויש חפצים שמזכירים לנו אדם, מקום או תקופה.
את חלקם יצרנו,אחרים שרכשנו או קיבלנו במתנה.
מכיוון שכך יכולים החפצים להוות גירוי נפלא לכתיבת זכרונות וסיפורים מחיינו.
בסדנאות הכתיבה שלי אנו אכן מקדישים לפחות מפגש אחד לכתיבה בעקבות חפצים.
לעיתים בוחרים המשתתפים בחפצים יחודיים . אך במקרים רבים בוחרים המשתתפים לכתוב על חפצים שבעין אובייקטיבית הם פשוטים או לא מיוחדים, אך עבור הכותב יש להם ערך רגשי או משמעות מיוחדת.
כיצד משמש החפץ כגירוי לכתיבת זכרונות?
כפי שכתבתי בפוסט "על עגבניות וכתיבת זכרונות" קשורים הזכרונות המאופסנים במוחנו בחוטים של חושים ואסוציאציה.
הרגש, החוויה, התחושה הם שמפעילים את התת מודע וגורמים לו לשחרר זכרונות למרחב המודע.
כשאנו אוחזים בידינו חפץ, נוגעים בו, מריחים אותו, אנו משתמשים בחושים. חושינו מקושרים כאמור לתת המודע שלנו. וכך באמצעות הריח, הצבע, הטקסטורה, הטמפרטוה שמשודרים לתת מודע מתעוררים להם הזכרונות.
סיפורים רדומים, דמויות שלכאורה נשכחו מלב, חוויות שהודחקו. כל אלו מתעוררים ומקבלים ממשות. כתיבת הסיפור מעוררת עוד את הזיכרון ופרטים שנשכחו חוזרים לתודעתנו.
צירוף תמונה של החפץ לסיפור הכתוב, מקרבת אותו לקורא ויוצרת סקרנות.