אני מאמינה שלכל אדם סיפור לספר, וחשוב שכל אחד יעז להתנסות בכתיבה. כל סדנא שיוצאת לדרך היא מבחינתי מסע מרתק ומרגש. אין דבר שמשמח אותי יותר מללוות אנשים בתהליך של יצירה וצמיחה, ולחלוק עמם את אהבתי לספרות ולכתיבה.

אשמח לפגוש כל אחד מכם באחת הסדנאות.

נהנתם לקרוא?

אשמח לעדכן אתכם עם פרסום פוסטים חדשים

פוסטים אחרונים בבלוג:

ארכיון פוסטים

על הרגעים הפשוטים

"אני לא חושבת שאני מתאימה לכאן. " אמרה אחת המשתתפות בסדנא לגמלאים.
לא עליתי ארצה באוניית מעפילים , לא טסתי ברחבי העולם, ולא היתה לי קריירה מפוארת.
החיים שלי היו תמיד כל כך פשוטים וחד-גוניים שאני לא מאמינה שיהיה לי על מה לכתוב".
"נסי" הצעתי לה. "תישארי איתנו למפגש או שניים, ואם תרצי, תפרשי." אותה משתתפת נענתה להצעה ונשארה ,כמובן, עד סוף השנה. סיפוריה הלקוחים מתוך חייה הרגילים לכאורה, היו צבעוניים ומלאי רגש וחן. כולנו ישבנו מרותקים מידי שבוע, בשעה שקראה בפנינו מפרי עטה. לאירוע הסיום בו חילקנו את חוברות הסיפורים הביאה עמה בגאווה את כלתה ואת נכדיה .

אנחנו חיים בעולם של ריגושים חזקים, עולם של דרמות וסנסציות ,עולם של חידושים והמצאות .
כולנו במידה זו אחרת מושפעים ממציאות אינטרנטית שבה הגבול בין הבית לעולם הרחב מיטשטש, אנו מכירים אנשים שפועלים דרך האינטרנט ביבשות שונות ורחוקות ממקום מגוריהם. אנשים שפורצים דרך לשינויים מרחיקי לכת. כולנו חשופים לכל כך הרבה מידע והתרחשויות. מרחב המחיה והפעילות שלנו התרחב כל כך בזכות השמים הפתוחים והמדיה האינטרנטית. המציאות הזו יש בה הרבה אנרגיה וצמיחה.
יחד עם זאת היא עלולה לגרום לנו לראות את עולמנו האישי באור חיוור ומצומצם. לאבד את המודעות למשמעות ולכוח שיש לפרטים הקטנים של החיים, לברכה שטמונה בשגרה, לבריאות הנפשית שמביאה עמה הפשטות.

בין חשוב ללא חשוב.

חשוב שנזכיר לעצמנו מה גדולה עצמתם של הרגעים הפשוטים, הקטנים לכאורה. של הטקסים שכל אחד מאיתנו משמר בחייו, של דמויות היומיום שמקיפות אותנו או שלצידם גדלנו.כמה בריאות וחיוניות יש בפשטות ובטבעיות. עד כמה היופי והעצמה נמצאים במהות וברגש שאנו מייחסים לדברים. אם נקדיש מחשבה לכל אלו נגלה כי הם למעשה החוטים היוצרים את המארג ממנו עשויה מציאות חיינו. הם מהוים לנו קרקע ומזון, מהם נובטים וצומחים גם רגעי השיא שלנו, והכוח , לקבל החלטות אמיצות ולחולל שינויים.

המשוררת זלדה , מתייחסת לאותם דברים קטנים ולכאורה מובנים מאליהם וחסרי משמעות.

"הקשבנו פעם לפטפוט של ציפורים מאחורי חלון הכיתה, זה היה ימים אחדים אחרי ששמחנו בענף פורח של שקדיה שהביאה לנו מזל ביום גשם חשוך. אמרה אחת הילדות : ' מכל דבר לא חשוב אנחנו עושים דבר חשוב'. אבל אני הרהרתי שהלב מלא דברים 'בלתי חשובים' ושאחרי כמה שנים , גם אני וגם הן, נזכור אולי רק את הדברים ה'בלתי חשובים'. אני אזכור אולי רק כמה יפה היתה לאה ביום מעונן אחד, ואיך הציצה ברבע עין שחורה מעבר לספר….
אחרי הרבה, הרבה שנים נשכח בוודאי כולנו את ה'דברים החשובים' ונזכור אולי רק את הניחוח הדיבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו"

לקוח מתוך הספר 'ציפור אחוזת קסם' ( בהוצאת עמותת זלדה)

לראות את העולם בגרגר של חול, וגן עדן בפרח בר


(הציטוט מאת: וויליאם קרלוס וויליאמס)

נראה כי הקצב המהיר, העצמה והאינטנסיביות של ההתפתחויות בעולם העכשווי, גובה גם מחירים. אחד מהם הוא יכולת ההתבוננות. הכל זז מתפתח ומשתנה , גרסאות משתכללות ומתחלפות מידי שנה. אנו עסוקים בלהספיק יותר ויותר. דומה כי העולם עבר לריצה.

מתי נעצור כדי להתבונן בעלים שעל העץ שהחליפו את צבעם? מתי נשב בנחת ותוך כדי מנוחה נקשיב לקולות שברקע? לציפורים, לרוח שנושבת , לילדים שמשחקים בפארק הסמוך? איך נבחין בשלבים השונים של צמיחת צמח ששתלנו אצלנו בגינה? איך נבחין בהבעת פניו של השוער במקום עבודתנו , ואפילו של ילדינו או בני זוגנו? מתי נאפשר לעצמנו לעכל את כל החוויות הרבות שצברנו משך יום ועוד יום ? אנו במרוץ להשגת 'מטרות חשובות' ובדרך אנו מחמיצים דברים מעניינים, מרגשים, וחשובים לנו, לסובבים אותנו, ליקירינו.
ה'משוררים' הם מתבוננים מטבעם ומלקטים רגעים כאלו להעלותם על הכתב, בכך מאפשרים לקוראי השירה להתחבר לאותם רגעים ואולי לעורר אצלם את יכולת ההתבוננות.
.

מכל גורדי השחקים,וחנויות הענק של ניו יורק נחרט בזכרוני הסנאי הקטן


שירו של גיורא פישר נותן מקום לאותם הרגעים. את השיר הבא ציטטתי עשרות פעמים בסדנאות והוא נפלא בעיני בכל פעם מחדש.

שיר לרגע

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה

 לִכְתֹּב וּלְהַעֲנִיק

שִׁיר לְכָל רֶגַע.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים

קוֹדְמִים

 הָיוּ מֻנָּחִים עַל כְּתֵפָיו

וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ אוֹ דָּרַכְנוּ עָלָיו

מבְּלִי מֵשִׂים

וְהָיָה בּוֹ סִכּוּי

גיורא פישר


משולחן המטבח לפנתיאון הלאומי

מאצי טאוורה מיפן היתה מורה צעירה בת 26 בסוף שנות ה80. ספרה 'יום השנה לסלט' הפך להיות רב המכר של כל הזמנים ביפן ואף תורגם לשפות נוספות וזכה להצלחה. (השירים יצאו לאור בעברית, בתרגומו של יעקב רז בהוצאת ספריית הפועלים)
טווארה הצעירה אימצה את ז'אנר שירת הטאנקה- המסורתית היפנית שנחשבה מאד שמרנית ואליטיסטית ויצקה בו תכנים מחיי היום יום הפשוטים שלה. שיריה המתומצתים נוגעים ברגעים קטנים שבכל אחד מהם מקופלת איזו חוויה רגשית. השפה פשוטה ובהירה, ויש שימוש בחפצים ובאובייקטים פרוזאים וחסרי הילה. ודווקא משום כך, יש משהו מאד כנה ואותנטי בשירים. כל שיר ממבטא חוויה אישית מזוקקת ונטולת יומרות , שכל אדם יכול להתחבר אליה. געגועים, גאוות הורים בילדם, המלנכוליה שמביא הסתיו, החלום להתעשר, תחושת הביתיות ועוד ועוד.

מבצבצים
מסל האופניים
איכשהו

עלי הסלרי
משמחים את ליבי


מאצ'י טאוורה

נמלטת מן הגשם
אל דוכן רחוב
שותה כוס סאקה זו

השמחה
לחיות


מאצ'י טאוורה

הלחם הוא הטעים שבמאכלים

באחת הסדנאות ביקשתי מהמשתתפים לבחור מאכל אהוב עליהם ולכתוב עליו.
"אשתי בשלנית לתפארת" אמר אחד המשתתפים." ואני כל כך נהנה מהאוכל שלה. אבל בחרתי לכתוב דווקא על פרוסת הלחם המרוחה בסחוג ביתי, שמכינה לי סבתי בכל ביקור אצלה. מאז ילדותי ועד היום."

ובמילותיו של המשורר טאהא מוחמד עלי ( משורר ערבי ישראלי שהיה חי בנצרת.

וכך
לקח לי
שישים שנה תמימות
עד שהבנתי
כי המים הם הטובים
שבמשקאות
וכי הלחם הוא הטעים
שבמאכלים
וכי אין ערך לאמנות
אלא אם כן תחדיר מעט אושר
ללב האדם.

טאהא מומד עלי- תרגום מערבית אנטון שמאס, הוצאת אנדולס

ולעיתים כשאני עומדת בקופה בסופרמארקט, ואורזת את החטיפים, הגבינות שבחרתי בהתאם לבקשת ילדי, והשתיה המגוונת אני מביטה בקנאה בפועל המניח לפני הקופאי כיכר לחם שחור וטוב, גבינה פשוטה וקצת זתים וירקות, עבורו ועבור חבריו. אני יודעת שאין מתחרה לארוחת פועלים שכזו.

רגעים קטנים גדולים בפרוזה.

בדרך כלל בספרות הפרוזה עומדת במרכז הסיפור איזו דרמה, איזו דילמה קיצונית, או אירוע מחולל עצמתי.אולם אם נעיין או ניזכר בספרי פרוזה שונים נגלה כי במקרים רבים מה שנחקק בזכרוננו מהסיפור אינו דווקא הדרמה ורגעי הקיצון. לעיתים דווקא תיאור השגרה ההוא שיוצר אווירה ומשפיע עלינו. לעיתים דווקא רגע יומיומי שמתואר הוא העצמתי כי בו יש איזו כנות חזקה, או אינטימיות מרגשת בשיח בין הדמויות. ולא פעם תיאור הסביבה במציאות היום-יום מחבר אותנו למקום או להוויה מסוימת.
אביא דוגמא אחת קטנה מספרו של אשכול נבו 'נוילנד':

"לאמא שלו הייתה היכולת הנדירה הזאת להקשיב. מעטים מקשיבים באמת. רבים מכינים בקרבם את המשפט הבא עוד לפני שסיימת את שלך…
אמא של דורי הייתה מסירה את משקפי הראיה שלה מהאף, ומניחה אותן על השולחן.
'כי אז כל ההסחות מסביב מיטשטשות, ואני יכולה להתמקד במי שאתה'. "


מתוך 'נוילנד' -ספרו של אשכול נבו.

שיח אישי אינטימי שבין אם ובנה. מתנהל במטבח הבית. המחווה הפשוטה של הסרת המשקפיים כדי להימנע מהסחות דעת אומרת כל כך הרבה על דמות הם הזו ועל מערכת היחסים. רגע קטן אך כל כך גדול.




urban sketching

הרצון לתפוס את הרגע מתוך השגרה הצמיח ז'אנר גם בציור. לזאנר הזה נחשפתי באקראי -והתאהבתי.
לפני כמה חודשים בעודי גולשת באתר של חנות הספרים האהובה עלי ' המגדלור' נתקלתי בחפיסת גלויות תחת הכותרת 'URBAN SCETCHING'. מדובר בגלויות שעל גביהן רישומים מתוך חיי היום יום בערים שונות בעולם. ימים ספורים אח"כ אספתי לי חפיסה כזו מהדואר הקרוב. אני נהנית להביט בגלויות, ונותנת לדמיון לקחת אותי לתוך הסיטואציות המצוירות, וגם לנסות ולדמיין את האדם שצייר את הגלויות הללו. משהו ברישומים הלקוחים מהווי החיים מדבר אלי. דווקא העובדה שלא מדובר בציורים מאד מהוקצעים ומעובדים יוצרת תחושה של אותנטיות, מה שנמצא במרכז הוא לא הצד האסטתי והאמנותי אלא ה"גרעין של הרגע" הסיפור שמאחורי המציאות המצוירת.
להשלמת החוויה רכשתי לעצמי גם ספר הדרכה בנושא. הספר מצא את מקומו על לוח ההשראה בחדרי. עדיין לא הספקתי לעיין בכולו , אך הוא נותן מרוחו הטובה עלי, ודי לי בכך כרגע.


לתפוס את הרגע – באוטובוס ובשווקים.

את מיכל אורבך אני מכירה ממודיעין עיר מגורי. מיכל היא עורכת לשון במקצועה. להפתעתי גיליתי דרך הפייסבוק כי מיכל שולחת ידה גם ברישום וציור.
מדי פעם מעלה מיכל רישומים של רגעים מחיי היום יום שאותם שרטטה בו במקום או על פי תמונה. אני נהנית לעקוב אחרי ציוריה שמביאים אלי רגעים , אנשים ומראות מהאוטובוס, מהשוק או מהיום יום שבבית. הרישומים הללו הם כמו שירי הייקו או טאנקה מצוירים. אפשר ממש להריח דרכם את ניחוחות השוק, לעמוד על טיבם של הטיפוסים באוטובוס או ברחוב, ולצותת לשיחות הטלפון של הדמות המצוירת.




המכחול, המחברת העט, החימר או עדשת המצלמה,

כל אלו הן דרכים שונות לספר את הסיפורים הקטנים-גדולים.
אני מאחלת לכולנו שנדע להבחין ולזהות את אותם סיפורים ורגעים מזוקקים שנמצאים בשגרת חיינו.

או במילותיו של נתן זך שהלך מאיתנו בימים אלו "אני רוצה תמיד עיניים".

ומעט כלים לכתיבה מתוך השגרה תוכלו למצוא בפוסט היישומי: 'כתיבה מתוך השגרה'


מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא אותם:

על הרגעים הפשוטים

בספרות כמו בחיים יש משמעות ועצמה לרגעים הפשוטים, לשגרת החיים. קצת מחשבות ומגוון דוגמאות לכך תמצאו בפוסט הזה.

נהנתם לקרוא?

אשמח לעדכן אתכם עם פרסום פוסטים חדשים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *