אני מאמינה שלכל אדם סיפור לספר, וחשוב שכל אחד יעז להתנסות בכתיבה. כל סדנא שיוצאת לדרך היא מבחינתי מסע מרתק ומרגש. אין דבר שמשמח אותי יותר מללוות אנשים בתהליך של יצירה וצמיחה, ולחלוק עמם את אהבתי לספרות ולכתיבה.

אשמח לפגוש כל אחד מכם באחת הסדנאות.

נהנתם לקרוא?

אשמח לעדכן אתכם עם פרסום פוסטים חדשים

פוסטים אחרונים בבלוג:

ארכיון פוסטים

זורבה ,פדרו, ואני.

יש ואני קוראת שני ספרים שונים זה מזה לחלוטין, והם בעיני כמו מתכתבים האחד עם השני.
לא בהכרח מדובר על קווי עלילה משותפים , או על דמיון בין הגיבורים , שגם זה קורה לפעמים,
אלא על משהו מהותי, בלב הסיפור, בליבתו.
כשחיבור כזה מתרחש אני מתרגשת מאד, ובאיזשהו אופן הדבר משמח אותי.
כי בחוויה שלי ובתפישה שלי – כל עולם המילים הכתובות הוא למעשה חלל אחד שלם.
הכתיבה, הקריאה , הדמיון,השפה והסגנון, והטקסטים השונים ,כל אלו הם הוויה אחת.
עשירה , מורכבת ומגוונת אמנם, אך הוויה אחת שלימה.
והחיבורים השונים- מופלאים בעיני, ואהובים עלי.
הם למעשה המרחב בו אני חיה, הם המרחב בו מתקיימת הכתיבה שלי .
אשתף אתכם פה בחוויה אחת כזו.

Image by Thought Catalog from Pixabay

זורבה היווני ובינת השכווי.

את 'זורבה היווני' של ניקוס קאזאנצקי קראתי לפני מספר שנים.
כמובן שנפעמתי מעוצמתו של האיש הזה, זורבה, הפראי הספונטני, הפועל על פי רגשותיו ויצריו,
מנסה בדרכו הבוטה והמחוספסת להיטיב עם אוהביו.
אישיותו של זורבה שונה עד ניגוד מדמותו של חברו המלומד, השקול,והמהוגן.
בין השניים נרקמת חברות אמיצה, אך מתגלעים גם חילוקי דיעות דרכם נחשפים אנו כקוראים
לתפיסת עולמו הפראית הגולמית והאותנטית של זורבה איש הפרא.

את 'בינת השכווי' שכתב אביגדור דגן קראתי מספר שנים אחר כך.
גיבורו של הספר הוא רופא הכפר המזדקן, שאליו נלווה דרך קבע תרנגול ששיך לו.
את התרנגול קיבל הרופא לפני שנים כשהתאלמן. אשה טובת לב הביאה לו אותו כדי שיכין לעצמו מרק מזין בהיותו אלמן טרי. אך הוא חס על התרנגול וגידל אותו. ומאז לא נפרדו דרכיהם.
התרנגול צמוד אל הרופא והם מנהלים ביניהם דיונים וויכוחים בנושאים שונים הנוגעים לחיים ולמוות.
בין השאר הרופא מתרעם על ההתלהבות הפרועה של התרנגול למראה השמש מידי בוקר, והתרנגול מצידו נוזף ברופא על אדישותו למראה המרהיב הזה.
ויכוח שטותי ושולי לכאורה אך מבטא היטב את הפער בין שתי הדמויות.

שניים שהם אחד?

שתי עלילות שונות זו מזו, וגבוריהן שונים כל כך, ובכל זאת- בבהירות ,צפה מול עיני ההבנה.
זורבה המלח היווני, ופדרו התרנגול, חד הם!
שניהם חווים את הטבע במלוא עצמתו, שניהם ספונטניים יצריים וחושניים.
שניהם קוראים תגר על המוסכמות והמקובלות.
שניהם מציעים לגיבור הספר דרך אחרת לחוות את העולם בו אנו חיים.
ועם זאת, שניהם קורמים ידידות אמיתית עם הדמות שלצידם, זו המיושבת בדעתה, הממוסדת והנורמטיבית.
ואולי אין שניהם אלא איזה קול פנימי החבוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו?
גם זורבה וגם פדרו, מריעים בקול גדול את אותן המחשבות והרגשות המצויים בלב כל אדם אך לא יאה ולא מקובל להשמיען.

מן הסתם בתחילת הסיפורים מזדהים אנו לחלוטין עם המורה ידידו של זורבה ועם הרופא.
הם הרי אנשים מהוגנים נעימים, משכילים ודורשי טוב.
אך הן זורבה והן פדרו התרנגול,מעירים בתוכנו לחיים דבר מה עוצמתי, אותנטי ובראשיתי.
אי אפשר לנו שלא לאהוב את מה שהם מייצגים ושלא ליהנות מרעננותם.

חבר נוסף, סניור רונקורנה

מאז שכתבתי לי את טיוטת הפוסט הזה קראתי גם את ספרו של של חוסה לואיס סמפדר 'החיוך האטרוסקי'שם פגשתי חבר נוסף לפדרו התרנגול ולזורבה היווני.
ללא ספק הסבא הכפרי, הזקן והחולה , שעבר בלית ברירה לבית בנו וכלתו הבורגניים, מייצג אף הוא את אותה רוח אותנטית עצמאית ורעננה. רוח שמביאה איתה אמנם חספוס, ולעיתים גם בוטות אך יש בה הרבה כנות, פשטות בריאה וחיבור לחיים.
הוא אמנם חולה מאד ונחלש פיזית אך לא מוותר על עצמאותו , על העדפותיו ועל סגנונו.
את כל אלו הוא מביא לידי ביטוי ביחסיו עם נכדו הרך ורואה בכך שליחות.

חבורה שכזאת.

פדרו, זורבה ורונקורנה.
גיבורי שלשה ספרים מופלאים
שלשתם מלווים אותי, ומוסיפים צבע לחיי.
מידי פעם אני פוגשת במציאות חיי האמיתיים מישהו שמוסר לי ד"ש חמה מהם.
זה יכול להיות ילד קטן שמשתולל והעולם כולו בכף ידו, מתבגר מרדן, או חברה שמסרבת להכנע למוסכמות…

אני לא בטוחה שהייתי מכניסה את שלשתם לחדר סגור אחד,זה יכול להיות קצת מסוכן.
ואני שמיחה בשבילם שכל אחד מהם מצא לו בספרו ידיד נפש מאוזן קצת יותר,ממנו, שיכול להכיל את עצמתו הפראית, ולרכך אותו מעט.
אבל אני יודעת שבלי אנשים כמותם העולם היה חסר משהו.


שני יסודות-זלדה

הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות

שיש בו דימיון
שיש בו רוחניות,
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין

מוזמנים לשתף עם חברים:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פוסטים נוספים שתהנו לקרוא אותם:

זורבה ,פדרו, ואני.

את 'זורבה היווני' של ניקוס קאזאנצקי קראתי לפני מספר שנים.
ואת פדרו התרנגול מ'בינת השכווי' הכרתי מספר שנים אחר כך.
אני מזמינה אתכם לקרוא איך נפגשים השניים, מי עוד יצורף אליהם, ומדוע בחרתי לכתוב דווקא עליהם..

נהנתם לקרוא?

אשמח לעדכן אתכם עם פרסום פוסטים חדשים

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *